עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

One smile,
can start friendship.
One word,
can end a fight.
One look,
can save a relationship.
One person,
can change your life.
חברים
its just me .see from the heartemmaתיאושאריות של החייםאיירו
נוגהHere To LoveZippersturn wildדניאלבין הצללים
שקדshelleyRainג'ולBig MouthEmo Life
עוד מוזרה בעולםDaniel .TigerLilyGhost Dogנערת הגורלlovely
timtamcosmicBFFStoriesGirlsMeshismooth criminal
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
me

אני שונאת לדבר על עצמי,הו כמה שאני שונאת.אבל בכל זאת,אני בחרתי מסיבה לא ברורה לכתוב על עצמי קצת.

אני גמדה,ננסית,1.55.אני שוקלת 43 בערך ואני בת 14 וקצת.
אני מאוד מבולגנת וקשה לי לשמור על סדר,אני אוכל בקלות להסתדר בדיר חזירים.יש לי הפרעות קשב וריכוז מטורפות ובנוסף לזה אני היפראקטיבית הבטירוף,מאוד מפתיע שעדיין לא העיפו אותי מכיתת העתודה שבה אני נמצאת,כי אני ילדה של צרות.באופן מפתיע אני מצטיינת בלימודים.
בטח חלק גדול מכם תוהה איך אני לעזאזל כותבת פוסטים,אז אני אענה לכם-זה מעורפל.אולי זה הריטלין,,אבל אני לא חושבת.
אני אוהבת לאכול,מאוד מאוד.מכל הדברים בעולם.סבלתי לפני זמן קצר סבלתי מהפרעות אכילה אבל בנס יצאתי מזה בשלום. את האמת לא בנס,זאת רק צורת ביטוי.הרופאים שעזרו לי הם אנשים מדהימים ואני הייתי שמחה לנשק להם את הרגליים כל פעם שאני רואה אותם.
הצבעים האהובים עליי הם שחור ובורדו.אם אי פעם תראו אותי,או תפגשו אותי תבחינו שאני מתלבשת כמו טאמבלר-גירל אפלה מדי פעם,סוג של היפסטרית.בניגוד לכל מה שכתבתי כאן אני מאוד מטופחת וטיפוח אצלי זה פטיש נצחי.
ולסיום,אני אתאיסטית,אבל אני מאמינה בקארמה.
פרח
08/04/2016 21:40
SNOW
היא רק רוצה להרגיש מישהו בעולם.
לצאת מהשממה ומהחלל הריק הזה.
לצאת מהמקום הקטן והמגעיל שבו היא נמצאת.

היא פרח שקרני השמש פסקו מלהאיר עליו.
הדבר שהכי מחכה לו זה לצמוח.
אך לא יכולה.

היא חיה-מתה.
אין כלום בפנים.

היא לא עושה שום דבר כרצונה.
היא בובה על חוטים.

היא בוכה,כמעט תמיד.
אבל אין רואה ואין שומע.
היא פשוט יושבת בחדר שלה,מקופלת ורועדת מקור.
רק מחכה לקצת חום ואור שיציפו אותה וימלאו אותו מחדש.

יום יבוא והיא תפוצץ את כל מה שעומד בדרכה.
היא תדאג שיזכרו אותה ובחיים לא ישכחו.
היא עוד תתפוצץ.
וכולם יראו.

היא רק רוצה להרגיש מישהו בעולם.
לצאת מהשממה ומהחלל הריק הזה.
לצאת מהמקום הקטן והמגעיל שבו היא נמצאת.



0 תגובות
גלגל שלא מסתובב
08/04/2016 21:27
SNOW
כמה טוב לחזור.כ"כ התגעגעתי

הימים המעצבנים האלה,שאני בסופו של יום כל כך עייפה שפשוט מתחשק לי לצנוח למיטה איך שאני בשמונה בערב,אבל אני לא מצליחה להירדם.
הימים האלה שהמורות משגעות אותי למרות שאני כל כך אדישה כלפיהן.
הימים האלה שאני קמה בבוקר בידיעה שאני שוב צריכה לשרוף את זמני שסוף סוף התפנה קצת במתמטיקה.
הימים האלה שאני מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי"זה יעבור,את יכולה!"
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח!

ערב חמים אחד,חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בבית הספר ובסטודיו .שעות של עבודה קשה לפני מופע.
נכנסתי הביתה בצעדים כבדים וזרקתי את התיק ליד הדלת .אמי אמרה לי לקחת אותו לחדר אבל התעלמתי.

הלכתי למקלחת,פשטתי מעליי את הבגדים המסריחים מזיעה שלי ונכנסתי למקלחת.
אין כמו מקלחת אחרי יום כזה.
אני הולכת לחדרי ונועלת את הדלת. השקט חודר לי עמוק לאוזניים ומכאיב לי.
כל כך שקט.
שקט מדי.
אבל אני שמחתי,אני יכולה ליהנות משנת לילה טובה,כמו שאני חולמת כבר המון זמן.
אבל כמובן שמוחי בוגד בי ומתנתק ממני.
אני לא כאן.
מחשבות מציפות אותי,כל מיני מחשבות.
נוסטלגיות,כואבות,מצחיקות,עמוקות,שטחיות...
מה לא.

"וואו ,לא כתבתי הרבה זמן" אמרתי לעצמי.
קמתי מהמיטה הרכה והנעימה שלי כדי לכתוב.
לכנסתי לבלוג,כתבתי כותרת לפוסט.
"עניין של תקופה "
אבל לא הצלחתי לכתוב דבר.
רציתי,אבל לא הצלחתי.
האצבעות שלי קפאו מעל המקלדת. הרגשתי תקועה.
בהיתי במסך המחשב וניסיתי לצאת מהמצב המטומטם שהגעתי אליו.
הילדה שכותבת תמיד,בכל הזדמנות נתונה,שעפה על עצמה בעת הכתיבה קפואה במקום.
זה מחסום כתיבה.
או שזה לא.

חזרתי למיטה שכבר הספיקה להתקרר ביום החם הזה,למרבה הפתעתי.
לא ידעתי איך להגיב .לא ידעתי מה קרה לי.
פשוט שכבתי על המיטה ריקה מכל רגש ובהיתי בתקרה.
נרדמתי תוך כמה שניות.
עברו כבר שבועיים ואפילו לא ניסיתי לכתוב שוב. לא חזרתי לנסות אפילו.
הרגשתי שאני לא יכולה,שזה לא הזמן הנכון.

עברו עוד כמה ימים,אני לא בדיוק זוכרת אבל עדיין הרגשתי שאני לא מוכנה לחזור לכתוב.
אלו ימים מעייפים,משעממים ומתישים.
אני חייבת לשתף,רוצה להוציא הכל החוצה,אבל לא מצליחה.
כפסל מול המחשב.
וזה כבר כמעט חודשיים ככה.
שאני לא יודעת למה זה קרה.
אבל החלטתי לחזור ולנסות,למרות שאני יודעת שאין בכך שום הצלחה.
אני מותשת מכלום.
אני עייפה.
אני משועממת.
אני לא מצליחה לשבור את השגרה.
אני רוצה להתפוצץ,שהכל ירעד .
שכולם יראו.
אבל אני תקועה

1 תגובות
שקט?
13/01/2016 10:43
SNOW
זה קרה,סוף סוף יום חופש מהלימודים.
אבל הנסיבות הן לא נחמדות בכלל,אני חולה.
קמתי לפני כמה דקות וישר החלטתי להיכנס לבלוג ולפרוק קצת.

עוד יום חורפי שאני כל כך שונאת.
עוד בוקר קר וקשה.
עוד פעם אותה דרך לבית הספר.
עוד פעם אותו מסדרון מאובק וצפוף.
עוד פעם אותה כיתה רעשנית ומורה גרועה.
עוד פעם.
עוד פעם.
עוד פעם.

מי שלא הבין עדיין,אני שונאת את השיגרה.אפילו אין מילה שיכולה להסביר את השנאה שלי.
אני חייבת פלפל בחיים,חייבת לחדש ולהתרגש אבל זה לא קורה.
אני מנסה למצוא את השקט שלי,את הפינה הרגועה שלי,אבל כל מה שאני מוצאת זה
רעש.
עצבים.
סערה אחת ענקית.

למה זה קורה לי.
אני מענה את עצמי?
אני נהנת לסבול?
לא.
ממש לא.
אז למה לעזאזל זה קורה?
למה אני לא מצליחה למצוא קצת שקט?
קצת זמן לעצמי?
משהו מעניין בחיים האלה?

זה כמו הים שמתנפץ על הסלעים,לאט לאט בהדרגתיות,אך בסוף הסלע מתפרק.
וכך אני.
למה?
אני לא יודעת.
אבל אני מנסה,תאמינו לי שאני מנסה.
אני לא מצליחה למצוא את עצמי.
אני כבר לא נהנית לעשות דברים שאני אוהבת.
כל התשוקות שלי נעלמו.
אין לי יותר אהבה לציור,לספרים,לסרטים טובים.
אני רבה עם כל החברים שלי,כי כבר אין לי פאקינג כח.
אין לי סבלנות.
נדמה לי כבר שכל הדברים שהופכים אותנו לאנושיים הולכים ונעלמים אצלי.
אין לי כבר טיפת אהבה לאף אחד.

נמאס לי מהתלונות של כולם ואני בעצמי לא מפסיקה להתלונן,אך המקרה שלי שונה.
זה לא "לא נוח לי לשבת","משעמם לי" או "המורה הזאת חיה בסרט,אין לי כח אליה"
זה לא ככה!
ואף אחד לא מבין אותי,לא מתעניין.
רק תקוע בתחת של עצמו.
לא ביקשתי שתהיה הפסיכולוג שלי,ביקשתי שרק שרק תשאל אם אני בסדר.
אתם אמורים להיות חברים שלי,לא?
למה אני צריכה לקבל יחס מחורבן שכזה?
כשאני מתעניינת בכולם?
אפילו באנשים שלא דיברתי איתם אף פעם?
אני תמיד עוזרת אם יש צורך.
אפילו כשאני בוכה ואני יושבת לבד בהפסקה,אף אחד אפילו לא מסתכל לכיווני.
אני צריכה להתחנן לעזרה?אני תמיד צריכה להיות זאת שפונה לעזרה,ושאף אחד לא יתעניין?
אני לא חושבת.
חשבתי שיש לי חברים אמיתיים ואני טעיתי,טעיתי בגדול.

והלימודים..
כבר התייאשתי.
אני משננת את החומר כמו רובוט.
ריקה מרגש.
רק מיואשת.

2 תגובות
"שנה חדשה,התחלות חדשות"
12/01/2016 21:41
SNOW
היי,
כן..לא הייתי פה כמעט חודש...והחלטתי שאני חייבת לחזור.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא העומס בלימודים.החלטתי בשליש הזה לקחת את עצמי בידיים וללמוד,ללמוד באמת.התחילה לנו תקופת מבחנים אך בשליש הזה יש מספר לא נורמאלי של מבחנים,30,פאקינג 30.אין לי זמן אפילו בין מבחן למבחן והזמן הפנוי שלי מועט מאוד,אני מוותרת על שעות בסטודיו לטובת עוד שעות ללמידה למבחנים,אך זה לא מספיק.כמויות החומר הן אדירות,ענקיות,אך אני לא מוותרת לעצמי.אני לוקחת את עצמי בידיים .אף אחד לא אמר שזה הולך להיות קל אבל אני חייבת לעשות עם עצמי משהו לפני שאני מאבדת את עצמי לגמרי.

"!Happy new year"
זהו,שלא.קיבלתי את השנה החדשה באופן הכי גרוע שרק אפשר.
אני רוסייה,ולרוסים(לרוב) יש חג שנקרא "השנה האזרחית החדשה" או "נובי גוד" ברוסית.זהו חג שבו חוגגים את תחילתה של שנה חדשה וסוף של שנה ישנה,אין מה לומר,חג מקסים.מתנות,ממתקים,אוכל טעים והעץ שמקשטים,אבל הנובי גוד הזה,היה הנובי גוד הגרוע בחיי.
בדרך כלל החגיגות מתחילות בסביבות 22:00-23:00 ,ככה שלפני השעות האלה יש זמן להתארגנות והכנות.באותו יום,31 לדצמבר עזרתי לאמא שלי בהכנות שהייתה זקוקה להן והיא נתנה לי אישור ללכת למסיבת יום הולדת של חברה אך רק עד השעה 21:00.לא התווכחתי איתה ופשוט עשיתי מה שהיא אמרה.המסיבה הייתה אדירה,הכי כיף מאוד ואני צחקתי שם עד כדי כאב בטן ודמעות,הייתי במצב רוח כל כך טוב...ואז הייתי צריכה לחזור הביתה.קבעתי עם אבא שלי לפני שייקח אותי הביתה אך למרבה הפתעתי לא אבא שלי הגיע לאסוף אותי אלא בעלה של אחותי.בלי יותר מדי שאלות,נכנסתי לאוטו ונסענו הביתה.הגענו הביתה וישר הבחנתי באמא שלי לחוצה והיסטרית יותר מאי פעם,אף פעם לא ראיתי אותה ככה,הבנתי שמשהו לא בסדר אבל החלטתי לא להציק לה,פשוט הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת.
***
"סופי,בואי תדברי עם סבתא",אחותי צעקה מהסלון.
סבתא שלי מצד אמא הייתה על הקו,הייתי שמחה מאוד,כי אני מטורפת עליה,אבל יש פה בעיה קטנה,היא גרה ברוסיה.כל כך שמחתי שסבתא התקשרה ודיברתי איתה כמעט 30 דקות ואז העברתי לאמא שלי את הטלפון.חזרתי לחדר וניסיתי לשמוע על מה אמי וסבתי מדברות,לא הבנתי כלום אבל אמא שלי הייתה לחוצה בטירוף.
***
הלכתי למטבח ושמעתי את אמא שלי מדברת עם אחותי על זה שהיא דואגת לסבתא,כי המצב שם אצלם גרוע,סבתא שלי אישה עם לב חולה וסבא שלי חולה באסטמה.שאלתי את אמא למה היא דואגת ואחותי ישר קפצה ואמרה לי ללכת לחדר,עכשיו סופית הבנתי שמשהו לא בסדר.ניסיתי לצוטט לאמי ואחותי ואז שמעתי שהן מדברות על סבי מצד אבא,שגר בישראל,שמסתבר שהוא פונה לפני כשעה לבית החולים,הייתי המומה,רצתי לחדר ונעלתי את הדלת.בלי לשלוט בעצמי,התחלתי לבכות.
עברה בערך חצי שעה אבל עדיין לא הייתי מעוניינת לדבר עם המשפחה שלי על התקרית.אבא שלי לא היה בבית,וחשבתי שהוא הלך לאסוף את האורחים שחוגגים איתנו את הנובי גוד ואז הבנתי שאבא שלי,המסכן הולך לבלות את הנובי גוד בחדר אשפוז עם אביו,שבעצם סבי.זה היה מתסכל כל כך.חזרתי לחדר,הייתי עצבנית כל כך,למה הכל חייב ליפול ברגע האחרון?

***
שמעתי דפיקות בדלת,ישר רצתי לדלת ודבר ראשון,הבחנתי בבן דודי(החתיך) שהיה בטיול בהודו כ-4 חודשים,התגעגעתי אליו מאוד,הוא היה נראה שונה כל כך...דבר שני,הבחנתי בדודתי ובעלה,ולדודתי היה פרצוף ריק מרגש,היא אחותו של אבי,ישר הבנתי שהבשורה הגיעה גם אליה.
***
אחרי כשעה וחצי,כל המשפחה המטומטמת הזאת התאספה וסוף סוף התחלנו ב"חגיגות".אך איזו חגיגה זו בלי סבי,סבתי ואבי?ועוד עם משפחה שכזו?כולם ישבו בפרצוף קר וניסו לשמור על קור רוח,זה בכלל לא הצליח.
ואני,יושבת על הספה ובוהה,פשוט בואה ומנגבת את סימני המסקרה שנוצרו לי מהדמעות,אין ספק,זה הנובי גוש הכי גרוע שיש.
אבל לא איבדתי תקווה,ניגשתי למתנות,שאולי איכשהו ישמחו אותי.אבל נחשו מה?
זה היה כזה עלוב,נעלבתי מהמתנות כך כך.במתנות של המשפחה המורחבת והמטומטמת שלי מצאתי לק,בובת איש שלג,כמה שוקולדים ומחזיק מפתחות מפלסטיק.באמת?תודה רבה לכם.
ומה המשפחה שלי נתנה להם?לילדים היא קנתה שני צעצועים בשווי של כ-400 שקלים יחד ומארז שוקולדים,לכל השאר היא נתנה מסגרות ענקיות ומעוצבות לתמונות או סטים של ציוד מטבח ומגבות,הדברים האלו יקרים מאוד מחנות יקרה,בסך הכל משפחתי בזבזה על כל המשפחה השרוטה הזו כ 1500 שקלים,ומה להם הביאו?עולב ארוז יפה.
הקטע המעליב פה זאת לא המתנה עצמה,אלא הכוונה.המתנות אפילו לא היו עטופות ואפילו לא היו בשקית,והם ניתנו לנו בזלזול.כל האנשים במשפחתינו הם די מבוססים ויכולים להרשות לעצמם לקנות הרבה ,הרבה,הרבה יותר ממה שהם קנו."קחי" ופה זה נגמר.והחלק הכי מעצבן כאן זה שאני,בכסף האישי שלי,שהרווחתי מבייביסיטר,קניתי בו מתנות לכולם,לכל ה15 אנשים שהתאספנו,אולם הן לא מתנות שוות כל כך,אבל עטפתי אחת אחת עם הקדשה מיוחדת לכל אחד.
עד עכשיו אני נוטרת טינה.נמאס לי מהזלזול של המשפחה הזו,אני שונאת את כולם.אין ל מה לצפות מהם,אפילו כשהייתי באישפוז לפני כשנתיים אף אחד אפילו לא שאל לשלומי,אף אחד לא בירך אותי ביום הולדת.לתמיכה ואהבה,אין לצפות מהם.יש לצפות רק מאמא,מאבא ומאחותי.
אבא שלי חזר הביתה רק בבוקר של הראשון לינואר,כך שיצא שהוא הגיע מוקדם בבוקר ואמא שלי המתינה לו,ובסופו של דבר אמא שלי הלכה לישון רק בתשע בבוקר,אחרי שהיא לא ישנה בערך 30 שעות,היא הלכה לישון וקמה בשתיים עשרה בצהריים,ריחמתי עליה מאוד.מאוחר יותר בערב,אחרי שאבי נמנם אחרי לילה חסר שינה ,הוא חזר להשגיח על סבי בבית החולים.

אעדכן אתכם עוד בקרוב.
שתהיה לכם שנה מוצלחת.

0 תגובות
פרינססה
13/12/2015 22:37
SNOW
השבועיים האחרונים היו מלאים במטען רגשי עבורי.קרו המון דברים.
דבר ראשון ומאוד משמח,נולדה לי אחיינית,בובה אמיתית,ילדה פשוט מהממת.
מאוד שמחתי מהבשורה ורק חיכיתי לבקר את אחותי ולהחזיק את בתה.
כל ההריון של אחותי הייתי מלאת דאגות,כי אחותי היא הבן אדם הכי חשוב לי בכל העולם,אנחנו אפילו יותר מאחיות,קשה להסביר קשר כל כך טוב.דאגתי מהכל,וכשאני אומרת מהכל אני באמת מתכוונת לזה.כל פיפס,כל דבר,כל שינוי,חוויתי עם אחותי כל שניה במסע הארוך הזה.הייתי מאוד לחוצה ודאגנית,אבל מצד שאני התרגשתי כל כך.כשהמתוקה נולדה התמלאתי באושר כל כך עצום,זאת הייתה הרגשה מדהימה,והקלה.אבל ידעתי שהכל הולך להשתנות.

כל ה14 שנים האלו הייתי הנסיכה של הבית,כל תשומת הלב היית מופנת אליי,כל מה שרציתי,קיבלתי.גם בלי לבקש,ההורים שלי דאגו לי להכל .ואז הנסיכה הקטנה הגיעה לעולם,והבנתי שהכל הולך להשתנות.בימים שאחותי הייתה בבית החולים לא קיבלתי יחס בכלל,שאלתי שאלות ולא ענו לי.רציתי לברר דברים חשובים באמת,אך אין שום תגובה.הם פשוט לא התייחסו אליי,רק אחותי הייתה בפוקוס שלהם.אני מבינה אותם,באמת שכן.אחותי הייתה במצב קל והיא עמדה ללדת,ובכל זאת...זאת בתם הבכורה,אבל הוריי אפילו לא ענו לי ל"בוקר טוב" בבוקר.אפילו ששאלתי את אמי איך לטפל בחתך די עמוק שנגרם כתוצאה ממסמר,לא קיבלתי מענה,אלתרתי משהו ואני חוששת שהפצע עלול להזדהם.
ועכשיו?הכל בסדר.אבל אני כבר לא הנסיכה של הבית...אבל אני מקבלת פה ושם יחס.
הוריי תמיד אומרים,שלא משנה מה,אני תמיד אהיה הבת האהובה שלהם,הנסיכה.אבל זה בדיוק נכון..
רובכם בטח תוהים תוך כדי קריאה,מה לעזאזל עובר לי בראש?איך אני מעיזה להתלונן?
אז אני אסביר את עצמי,אני פשוט אוהבת יחס,אבל לא דורשת אותו.זה התחיל עוד מימי הבדידות ביסודי שהייתי נואשת ליחס מחבריי ולהיות מקובלת ונאהבת,אבל לא קיבלתי את זה,זאת הרגשה נוראית.אבל גם אז,הוריי דאגו לי כמו לנסיכה,אבל אז הייתי קטנטנה וכפויית טובה,יחסית לעכשיו.בטח רובכם חשובים שאני פרינססה מפונקת שלא עושה כלום,אבל זה ממש לא נכון.אף פעם לא ביקשתי את העזרה הזאת  ואת התמיכה הזאת,הוריי עושים את מבחירה חופשית,אף פעם לא כפיתי עליהם דבר.
אפשר להסתכל על זה כיציאה קיצונית מהשגרה,חלק גדול מהחיים שעבר שינוי דרסטי.כמובן שזה שונה אצל כולם,פרופורציות שונות,כל אחד ומה שהוא רגיל אליו.ואני,לצערי התרגלתי לחיים הטובים.

הבנתי שעשיתי צד לא חכם,זה היה לפני חודשיים בערך,וילד שמאוהב בי בטירוף הודה באהבתו אליי,ואנחנו ידידים טובים עד היום,הוא לא הפסיק להחמיא לי,הייתי נבוכה מאוד,אבל הוא בן אדם מקסים פשוט מדהים.
"אני חושב שיש לי מישהי,בערך" הוא סימס לי.
"וואו!מזל טוב!תעדכן אותי" עניתי.
אחרי שבוע הוא כתב שהוא אכן איתה,ואמר את שמה ואיפה היא לומדת,אני חייבת להודות,היא בחורה יפהייפיה.
 הזמן עובר עובר ודברים משתנים,והבנתי על עצמי משהו,כל הזמן הזה הייתי דלוקה עליו ,אולי אפילו מאוהבת בטירוף.
ואתמול,ראיתי תמונה שלו ושלה מתנשקים ואמרתי לעצמי שאני הייתי צריכה להיות שם,התמלאתי בקנאה.
לקח לי זמן להבין איזה בן אדם מדהים פספסתי,אין אנשים כמוהו.הפסדתי.
ברוב טיפשותי,כל הזמן הזה שיקרתי לעצמי.יצאתי מטומטמת.
אתמול שמעתי מוזיקה והגיעו שירים על אהבה נכזבת,והם תיארו את מצבי מילה במילה.הזלתי דמעה,ועוד דמעה ולאט לאט זה הפך למפלים,אבל לא בכיתי על האהבה,אלא על הכל.
על הבדידות,על הלימודים,על האכזבות,על הכאב,על העוול,ועל האנשים שאני אוהבת ושהם נפגעו,הכל התפרץ בבת אחת ,בבום.

ושוב,רובכם חושבים שעל כמה שהכל פתטי,שטותי ושאלה הצרות הכי טובות בעולם,ולרובכם יש צרות גדולות יותר.
אבל אתם צריכים להבין,חייתי בבועה כל הזמן הזה,וזאת לא אשמתי,ההורים שלי רצו להגן עליי כמה שיותר.
חוץ מזה,לא ציינתי בפוסט הזה את כל הצרות שלי,מובן שיש לי צרות גדולות בהרבה יותר,אבל כואב לי לדבר עליהן,אני מנסה להכחיש ולשכוח,וכל לילה כמעט אני בוכה מייאוש ומבינה כמה שאני חלשה.
אני מרגישה בודדה,למרות שיש לי את המשפחה והחברים הכי טובים בעולם,אבל אפילו איתם אני מרגישה בודדה,זאת הרגשה נוראית,שלא מבינים אותך ואין למי לספר,כי אני כל כך רוצה לפרוק את מה שעל ליבי,מזל שאתם נמצאים כאן.

2 תגובות
מדברת לקירות
01/12/2015 17:38
SNOW
היא מדברת לקירות,
אין רואה ואין שומע.

היא רק רוצה לצאת מהחדר הקר והחנוק,
להרגיש קצת אדמה  בכפות רגליה,
לשאוף קצת אוויר.

אבל היא יושבת על רצפת החדר,
ומדברת לקירות.

היא ריקה מרגש.
היא יושבת ובוהה בקירות הלבנים המתקלפים.

אבל היא אבודה,
היא רק מדברת לקירות.

והשקט,
מחריש את האוזניים.

היא רוצה לצרוח,
אך לא יכולה.

היא מדברת לקירות.


6 תגובות
הנער והסיגריה
30/11/2015 20:34
SNOW
בוקר,עייפות.
החשק לחיות הולך ומתפוגג.
השמיים אפורים,הציפורים שותקות,אין שום סיבה לחיוך.

צועדת באיטיות,באותה סמטה מסריחה ורקובה,כמו כל בוקר.
מוזיקת מטאל ב מחרישה באוזניי.
ידיי בכיסיי,קופאת מקור.
פולטת אנחה

ורואה אותו,
הנער והסיגריה.

נער נאה,בערך בגילי.
כל בוקר סיגריה ארוכה בפיו.
אני עוברת לידו,בעיניו אותו מבט מיוסר .
מהמבט אפשר להבין שהוא רואה שמשהו לא בסדר איתי.
הוא מסתכל עליי,עושה תנועה עם היד.
תנועה שאומרת
"בואי,תתכבדי "

הוא הציע לי סיגריה.
"זה ישכיח לך את הצרות"הוא אומר תוך כדי שהסיגריה בפיו.

הסתכלתי עליו דקה ארוכה ואז בלי לומר מילה הסתלקתי.

הנער וסיגריה,
הילד שכל בוקר יושב על הספסל,ליד השיחים עם הקוצים ומסתכל על השמיים.
לא פונה לאיש,יושב לבד,
הוא לא מכיר אותי.
הוא הציע לי סיגריה.

"זה ישכיח לך את הצרות"
0 תגובות
פרי הדימיון הוא לא תמיד חיובי.
14/11/2015 13:13
SNOW
זה לא חלום וזה לא חזיון,זאת פשוט מחשבה מצמררת שעוברת במוחי.
מה יקרה אם אני אמות?
אנשים יזילו דמעה?
חברותיי יספידו אותי?
יזכרו אותי כשהזמן יחלוף?
האם השארתי חותם כלשהו?

המון שאלות צצות לי בראש,וכל פעם הסקרנות שלי גוברת עוד ועוד.

המוות,דבר נוראי,בלתי נתפס,במיוחד כשאתה צעיר וכל החיים לפניך.אבל מצד שני אני לא הייתי רוצה להגיע לזקנה,זקנה זה הנורא מכל.החולשה,המחלות,השכחה...נוראי מדי,עצוב ומעורר רחמים,אני שונאת רחמים.
 עוד יותר אני שונאת להיות חסרת אונים.
תלויה באחרים.
"עדיף לשלוח יד בנפשי מאשר לחיות עד זקנה"אני אומרת לעצמי,ומבינה איזה בולשיט מגוחך אני אומרת.
ה"חיים עוד לפנייך,אין לה מה לחשוש ממוות,שלא נדע"חברתי אומרת.אבל דבר אחד אני יודעת,העתיד יכול להפתיע,שום דבר לא ברור,הכל מעורפל,מסתורי,זה העיקרון שמאחורי החיים.עשרות אלפי נערים מתו צעירים.הן ממחלות ,הן מהתאבדות והן מעוד שלל סיבות.

בנוסף,יצא לתהות לא פעם ולא פעמיים מה יקרה אם אני אחלה במחלה סופנית,כגון ניוון שרירים או לוקמיה,ודבר אחד אני יודעת:אני לא אשאר אופטימית,אני אשאר פסיבית.אני אדע שהסוף הולך וקרב ושיכול להיות שאין לי הרבה סיכויים לחיות.חלקכם בטח יגידו שאני משוגעת או משהו,אבל אני בסך הכל בן אדם שלילי,כמעט לכל דבר אני פסיבית,אני כזאת מטבעי,אפילו מגיל קטן.
אביא לכם כדוגמה את הפרעות האכילה שהיו לי,הן לא היו קיצוניות אבל תמיד חשבתי שאני לא אצא מזה בשלום ושהרופאים לא יעזרו לי,אבל מתברר שטעיתי,היום אני בריאה לחלוטין.

אולי,ואילו בטוח שאני לא יודעת כלום בחיים שלי,ולא מבינה הכל,פשוט יש לי הרבה שאלות ולרובן אין תשובות,אלו רק מחשבות,לא מציאות,אולי אני סתם משלה את עצמי.
6 תגובות
קנאה?
13/11/2015 22:13
SNOW
כל יום אני נאלצת לראות אותם מתחבקים כל שנייה.הוא אומר לי"מה לעשות,כל כך כיף לחבק אותה,היא פשוט דובי".ומבט של השטן בעיניו.כן,אני מגזימה,זה בסך הכל חיבוק,אבל אני מרגישה שהוא מחבק אותה ככה בכוונה,כדי שאני אקנא.אבל למה לי לקנא בעצם?אנחנו אקסים,הוא חושב שאני עדיין אוהבת אותו אבל הוא טועה,אני לא יכולה לראות את הפרצוף שלו,אבל אני מנסה להשאר נחמדה.אתם תקראו לזה צביעות...אבל זו לא.הוא חושב שאנחנו ידידים טובים,אני לא אהרוס לו את זה,לא מתחשק לי להתחיל איתו ריב,זה רק יגרום לי עוד מבוכה וכעס.נגרמה לי מספיק מבוכה כשנפרדנו.

אבל מה בעצם קורה כאן?הוא אוהב אותה,הוא סיפר לי.הוא מנסה למצוא מישהי שתשמש כתחליף שלי,ומנסה להתחבב בעינייה,אבל היא לא בקטע שלו,חוץ מזה היא החברה הכי טובה שלי.אני חייבת להודות,הייתי איתו יותר בגלל האופי כמובן,אבל עכשיו אני מבינה שגם האופי לא משהו,ושלא נדבר על המראה,הוא לא מטופח,ולי יש בעיה עם אנשים חסרי אסתטיקה ולא מטופחים,זה פשוט פטיש.זה מחליא אותי משום מה.טיפוח אצלי זה בראש ובראשונה.הוא אומר לי שהם "רק ידידים",אבל אני רואה כמה שהוא דלוק עליה,אבל ידוע שהיא לא עליו.

אבל המבט הזה שלו...זה כאילו הוא רוצה שאני אתעצבן ואקנא,אין לי על מה בגדול,אבל זה כל כך מעצבן..פשוט בלתי נסבל המבט שלו ומה שהוא אומר לה,כל כך..קיטשי,או לא קיטשי.אין לי מילה שמתארת את החלאה הזה.אבל הוא כל כך מעצבן אותי.אני תמיד שנאתי חיבה,אני לא בן אדם של חיבה,מכל צד שהוא.גם כשהיינו יחד לא היינו מהזוגות הדביקים האלה,שמתנשקים כל שניה ונצמדים אחד לשניה כל הזמן.גם מצד ידידים וחברות.אני לא אוהבת את כל הקטע של"אוהבת אותך"..."אהובה שלי" חיבוקים כל שניה והזה...

חוץ מהמבט נמרח לו חיוך נקמה על הפנים וכל כך מתחשק לי להעיף לו איזו סטירה טובה...אבל אני פשוט מחייכת כמו טיפשה בזמן שהם מתחבקים במשך לפחות 10 שניות .אוקיי,אין לי בעיה עם החיבוק עצמו,אלא עם זה שאתה מחבק אותה כל שניה!!אני מבינה שפתאום,אתם כמעט הידידים הכי טובים(בגללי,הכל פאקינג בגללי) אבל תעזוב אותה,היא לא בשלה לחבר עכשיו.זה לא אני החלטתי,היא אמרה לי בעצמה עכשיו,אנחנו עדיין לא בנות 15,אין לנו לאן למהר.אבל הוא רוצה אותה,אבל יותר מהכל הוא רוצה שאני אקנא.

וככה מגלים צד חדש בבן אדם...ורובכם תחשבו שאני ילדה קטנה שמתרגשת מחיבוקים,אבל תבינו..זה לא עניין של החיבוק עצמו,זה העניין שזה כל שניה ושהוא רוצה אותה,היא לא רוצה אותו והוא יודע את זה,אבל הוא מכחיש ולא עוזב אותה,הוא הפסיק להתייחס לשאר הידידות שלו כמעט.הוא לא מחבק כמעט ידידות שהוא נפרד מהן או שהוא רואה אותן בבוקר.הוא אפילו לא אומר לכולן היי,ורובן ידידות טובות שלו,חוץ מזה אם היה קורה משהו עם אחת הידידות שלו הייתי יודעת מזה,כפי שציינתי אנחנו בתכלס ידידים די טובים,אבל הוא התחיל להשתנות לרעה.הוא עזב את החברים הבנים שלו לטובתה,וכשאני איתה והוא בסביבה הוא תממיד יפנה רק אליה,ורוב הסיכויים שהוא די יתעלם ממני.

ולמה אני לא אומרת לא את זה?כי אני יודעת לאיזו תסבוכת זה ירגום.אני לא יכולה לדבר ברוגע,אני חמומת מוח ואני אדבר אליו דוגרי,אין לי מחסומים לפה.

-כן..יש הרבה חרא בפוסט הזה,אני מצטערת...אני הרגשתי שאני חייבת לפרוק קצת ולא רציתי לייפות את הפוסט ופשוט כתבתי הכל ברייס,לא ערכתי אפילו שום דבר-


5 תגובות
ערב קר
13/11/2015 21:40
SNOW
ערב קר,הרוח שורקת שם בחוץ.
היא יושבת על המיטה וקופאת.
רזה כל כך,
קטנה כל כך.
ובוהה בקיר הלבן המתקלף.

השקט...
השקט...
שום הגה לא נשמע בחדר.

היא מלטפת את עצמה,מרגישה את עצמותיה,
היא נאנחת.
דמעה ועוד דמעה.
דמעה ועוד דמעה.

היא מתפרקת,
הולכת ונעלמת.

בכל כוחותיה הנותרים קמה מהמיטה.
נעמדת מול המראה ובוחנת את עצמה.
ורועדת...
ורועדת.

ממששת את הצלעות,
את היריכיים...
רזה כל כך,
קטנה כל כך.

שוב היא מתחילה לבכות חרישית.
ובוהה במראה השבורה.
ובוכה...
ובוכה.

היא עייפה,
היא מיואשת.
היא קופאת מבפנים.

היא ניגשת לחלון וצופה בגשם.
רק צופה,
לא מדברת.
מביטה בשקט בטיפות על החלון.

היא עייפה וכבר נמאס לה.
היא מחליטה לסיים את היום.
היא ניגשת לאמבטיה,
בכוחותיה הנותרים,
פושטת את בגדיה,
ונותרת עירומה,
עומדת בקור שחודר לה לעצמות.
רזה כל כך,
קטנה כל כך.

ובוכה...
ובוכה.
2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »