דבר ראשון ומאוד משמח,נולדה לי אחיינית,בובה אמיתית,ילדה פשוט מהממת.
מאוד שמחתי מהבשורה ורק חיכיתי לבקר את אחותי ולהחזיק את בתה.
כל ההריון של אחותי הייתי מלאת דאגות,כי אחותי היא הבן אדם הכי חשוב לי בכל העולם,אנחנו אפילו יותר מאחיות,קשה להסביר קשר כל כך טוב.דאגתי מהכל,וכשאני אומרת מהכל אני באמת מתכוונת לזה.כל פיפס,כל דבר,כל שינוי,חוויתי עם אחותי כל שניה במסע הארוך הזה.הייתי מאוד לחוצה ודאגנית,אבל מצד שאני התרגשתי כל כך.כשהמתוקה נולדה התמלאתי באושר כל כך עצום,זאת הייתה הרגשה מדהימה,והקלה.אבל ידעתי שהכל הולך להשתנות.
כל ה14 שנים האלו הייתי הנסיכה של הבית,כל תשומת הלב היית מופנת אליי,כל מה שרציתי,קיבלתי.גם בלי לבקש,ההורים שלי דאגו לי להכל .ואז הנסיכה הקטנה הגיעה לעולם,והבנתי שהכל הולך להשתנות.בימים שאחותי הייתה בבית החולים לא קיבלתי יחס בכלל,שאלתי שאלות ולא ענו לי.רציתי לברר דברים חשובים באמת,אך אין שום תגובה.הם פשוט לא התייחסו אליי,רק אחותי הייתה בפוקוס שלהם.אני מבינה אותם,באמת שכן.אחותי הייתה במצב קל והיא עמדה ללדת,ובכל זאת...זאת בתם הבכורה,אבל הוריי אפילו לא ענו לי ל"בוקר טוב" בבוקר.אפילו ששאלתי את אמי איך לטפל בחתך די עמוק שנגרם כתוצאה ממסמר,לא קיבלתי מענה,אלתרתי משהו ואני חוששת שהפצע עלול להזדהם.
ועכשיו?הכל בסדר.אבל אני כבר לא הנסיכה של הבית...אבל אני מקבלת פה ושם יחס.
הוריי תמיד אומרים,שלא משנה מה,אני תמיד אהיה הבת האהובה שלהם,הנסיכה.אבל זה בדיוק נכון..
רובכם בטח תוהים תוך כדי קריאה,מה לעזאזל עובר לי בראש?איך אני מעיזה להתלונן?
אז אני אסביר את עצמי,אני פשוט אוהבת יחס,אבל לא דורשת אותו.זה התחיל עוד מימי הבדידות ביסודי שהייתי נואשת ליחס מחבריי ולהיות מקובלת ונאהבת,אבל לא קיבלתי את זה,זאת הרגשה נוראית.אבל גם אז,הוריי דאגו לי כמו לנסיכה,אבל אז הייתי קטנטנה וכפויית טובה,יחסית לעכשיו.בטח רובכם חשובים שאני פרינססה מפונקת שלא עושה כלום,אבל זה ממש לא נכון.אף פעם לא ביקשתי את העזרה הזאת ואת התמיכה הזאת,הוריי עושים את מבחירה חופשית,אף פעם לא כפיתי עליהם דבר.
אפשר להסתכל על זה כיציאה קיצונית מהשגרה,חלק גדול מהחיים שעבר שינוי דרסטי.כמובן שזה שונה אצל כולם,פרופורציות שונות,כל אחד ומה שהוא רגיל אליו.ואני,לצערי התרגלתי לחיים הטובים.
הבנתי שעשיתי צד לא חכם,זה היה לפני חודשיים בערך,וילד שמאוהב בי בטירוף הודה באהבתו אליי,ואנחנו ידידים טובים עד היום,הוא לא הפסיק להחמיא לי,הייתי נבוכה מאוד,אבל הוא בן אדם מקסים פשוט מדהים.
"אני חושב שיש לי מישהי,בערך" הוא סימס לי.
"וואו!מזל טוב!תעדכן אותי" עניתי.
אחרי שבוע הוא כתב שהוא אכן איתה,ואמר את שמה ואיפה היא לומדת,אני חייבת להודות,היא בחורה יפהייפיה.
הזמן עובר עובר ודברים משתנים,והבנתי על עצמי משהו,כל הזמן הזה הייתי דלוקה עליו ,אולי אפילו מאוהבת בטירוף.
ואתמול,ראיתי תמונה שלו ושלה מתנשקים ואמרתי לעצמי שאני הייתי צריכה להיות שם,התמלאתי בקנאה.
לקח לי זמן להבין איזה בן אדם מדהים פספסתי,אין אנשים כמוהו.הפסדתי.
ברוב טיפשותי,כל הזמן הזה שיקרתי לעצמי.יצאתי מטומטמת.
אתמול שמעתי מוזיקה והגיעו שירים על אהבה נכזבת,והם תיארו את מצבי מילה במילה.הזלתי דמעה,ועוד דמעה ולאט לאט זה הפך למפלים,אבל לא בכיתי על האהבה,אלא על הכל.
על הבדידות,על הלימודים,על האכזבות,על הכאב,על העוול,ועל האנשים שאני אוהבת ושהם נפגעו,הכל התפרץ בבת אחת ,בבום.
ושוב,רובכם חושבים שעל כמה שהכל פתטי,שטותי ושאלה הצרות הכי טובות בעולם,ולרובכם יש צרות גדולות יותר.
אבל אתם צריכים להבין,חייתי בבועה כל הזמן הזה,וזאת לא אשמתי,ההורים שלי רצו להגן עליי כמה שיותר.
חוץ מזה,לא ציינתי בפוסט הזה את כל הצרות שלי,מובן שיש לי צרות גדולות בהרבה יותר,אבל כואב לי לדבר עליהן,אני מנסה להכחיש ולשכוח,וכל לילה כמעט אני בוכה מייאוש ומבינה כמה שאני חלשה.
אני מרגישה בודדה,למרות שיש לי את המשפחה והחברים הכי טובים בעולם,אבל אפילו איתם אני מרגישה בודדה,זאת הרגשה נוראית,שלא מבינים אותך ואין למי לספר,כי אני כל כך רוצה לפרוק את מה שעל ליבי,מזל שאתם נמצאים כאן.
;){kind=link}