כן..לא הייתי פה כמעט חודש...והחלטתי שאני חייבת לחזור.
הבעיה בכל הסיפור הזה היא העומס בלימודים.החלטתי בשליש הזה לקחת את עצמי בידיים וללמוד,ללמוד באמת.התחילה לנו תקופת מבחנים אך בשליש הזה יש מספר לא נורמאלי של מבחנים,30,פאקינג 30.אין לי זמן אפילו בין מבחן למבחן והזמן הפנוי שלי מועט מאוד,אני מוותרת על שעות בסטודיו לטובת עוד שעות ללמידה למבחנים,אך זה לא מספיק.כמויות החומר הן אדירות,ענקיות,אך אני לא מוותרת לעצמי.אני לוקחת את עצמי בידיים .אף אחד לא אמר שזה הולך להיות קל אבל אני חייבת לעשות עם עצמי משהו לפני שאני מאבדת את עצמי לגמרי.
"!Happy new year"
זהו,שלא.קיבלתי את השנה החדשה באופן הכי גרוע שרק אפשר.
אני רוסייה,ולרוסים(לרוב) יש חג שנקרא "השנה האזרחית החדשה" או "נובי גוד" ברוסית.זהו חג שבו חוגגים את תחילתה של שנה חדשה וסוף של שנה ישנה,אין מה לומר,חג מקסים.מתנות,ממתקים,אוכל טעים והעץ שמקשטים,אבל הנובי גוד הזה,היה הנובי גוד הגרוע בחיי.
בדרך כלל החגיגות מתחילות בסביבות 22:00-23:00 ,ככה שלפני השעות האלה יש זמן להתארגנות והכנות.באותו יום,31 לדצמבר עזרתי לאמא שלי בהכנות שהייתה זקוקה להן והיא נתנה לי אישור ללכת למסיבת יום הולדת של חברה אך רק עד השעה 21:00.לא התווכחתי איתה ופשוט עשיתי מה שהיא אמרה.המסיבה הייתה אדירה,הכי כיף מאוד ואני צחקתי שם עד כדי כאב בטן ודמעות,הייתי במצב רוח כל כך טוב...ואז הייתי צריכה לחזור הביתה.קבעתי עם אבא שלי לפני שייקח אותי הביתה אך למרבה הפתעתי לא אבא שלי הגיע לאסוף אותי אלא בעלה של אחותי.בלי יותר מדי שאלות,נכנסתי לאוטו ונסענו הביתה.הגענו הביתה וישר הבחנתי באמא שלי לחוצה והיסטרית יותר מאי פעם,אף פעם לא ראיתי אותה ככה,הבנתי שמשהו לא בסדר אבל החלטתי לא להציק לה,פשוט הלכתי לחדר וסגרתי את הדלת.
***
"סופי,בואי תדברי עם סבתא",אחותי צעקה מהסלון.
סבתא שלי מצד אמא הייתה על הקו,הייתי שמחה מאוד,כי אני מטורפת עליה,אבל יש פה בעיה קטנה,היא גרה ברוסיה.כל כך שמחתי שסבתא התקשרה ודיברתי איתה כמעט 30 דקות ואז העברתי לאמא שלי את הטלפון.חזרתי לחדר וניסיתי לשמוע על מה אמי וסבתי מדברות,לא הבנתי כלום אבל אמא שלי הייתה לחוצה בטירוף.
***
הלכתי למטבח ושמעתי את אמא שלי מדברת עם אחותי על זה שהיא דואגת לסבתא,כי המצב שם אצלם גרוע,סבתא שלי אישה עם לב חולה וסבא שלי חולה באסטמה.שאלתי את אמא למה היא דואגת ואחותי ישר קפצה ואמרה לי ללכת לחדר,עכשיו סופית הבנתי שמשהו לא בסדר.ניסיתי לצוטט לאמי ואחותי ואז שמעתי שהן מדברות על סבי מצד אבא,שגר בישראל,שמסתבר שהוא פונה לפני כשעה לבית החולים,הייתי המומה,רצתי לחדר ונעלתי את הדלת.בלי לשלוט בעצמי,התחלתי לבכות.
עברה בערך חצי שעה אבל עדיין לא הייתי מעוניינת לדבר עם המשפחה שלי על התקרית.אבא שלי לא היה בבית,וחשבתי שהוא הלך לאסוף את האורחים שחוגגים איתנו את הנובי גוד ואז הבנתי שאבא שלי,המסכן הולך לבלות את הנובי גוד בחדר אשפוז עם אביו,שבעצם סבי.זה היה מתסכל כל כך.חזרתי לחדר,הייתי עצבנית כל כך,למה הכל חייב ליפול ברגע האחרון?
***
שמעתי דפיקות בדלת,ישר רצתי לדלת ודבר ראשון,הבחנתי בבן דודי(החתיך) שהיה בטיול בהודו כ-4 חודשים,התגעגעתי אליו מאוד,הוא היה נראה שונה כל כך...דבר שני,הבחנתי בדודתי ובעלה,ולדודתי היה פרצוף ריק מרגש,היא אחותו של אבי,ישר הבנתי שהבשורה הגיעה גם אליה.
***
אחרי כשעה וחצי,כל המשפחה המטומטמת הזאת התאספה וסוף סוף התחלנו ב"חגיגות".אך איזו חגיגה זו בלי סבי,סבתי ואבי?ועוד עם משפחה שכזו?כולם ישבו בפרצוף קר וניסו לשמור על קור רוח,זה בכלל לא הצליח.
ואני,יושבת על הספה ובוהה,פשוט בואה ומנגבת את סימני המסקרה שנוצרו לי מהדמעות,אין ספק,זה הנובי גוש הכי גרוע שיש.
אבל לא איבדתי תקווה,ניגשתי למתנות,שאולי איכשהו ישמחו אותי.אבל נחשו מה?
זה היה כזה עלוב,נעלבתי מהמתנות כך כך.במתנות של המשפחה המורחבת והמטומטמת שלי מצאתי לק,בובת איש שלג,כמה שוקולדים ומחזיק מפתחות מפלסטיק.באמת?תודה רבה לכם.
ומה המשפחה שלי נתנה להם?לילדים היא קנתה שני צעצועים בשווי של כ-400 שקלים יחד ומארז שוקולדים,לכל השאר היא נתנה מסגרות ענקיות ומעוצבות לתמונות או סטים של ציוד מטבח ומגבות,הדברים האלו יקרים מאוד מחנות יקרה,בסך הכל משפחתי בזבזה על כל המשפחה השרוטה הזו כ 1500 שקלים,ומה להם הביאו?עולב ארוז יפה.
הקטע המעליב פה זאת לא המתנה עצמה,אלא הכוונה.המתנות אפילו לא היו עטופות ואפילו לא היו בשקית,והם ניתנו לנו בזלזול.כל האנשים במשפחתינו הם די מבוססים ויכולים להרשות לעצמם לקנות הרבה ,הרבה,הרבה יותר ממה שהם קנו."קחי" ופה זה נגמר.והחלק הכי מעצבן כאן זה שאני,בכסף האישי שלי,שהרווחתי מבייביסיטר,קניתי בו מתנות לכולם,לכל ה15 אנשים שהתאספנו,אולם הן לא מתנות שוות כל כך,אבל עטפתי אחת אחת עם הקדשה מיוחדת לכל אחד.
עד עכשיו אני נוטרת טינה.נמאס לי מהזלזול של המשפחה הזו,אני שונאת את כולם.אין ל מה לצפות מהם,אפילו כשהייתי באישפוז לפני כשנתיים אף אחד אפילו לא שאל לשלומי,אף אחד לא בירך אותי ביום הולדת.לתמיכה ואהבה,אין לצפות מהם.יש לצפות רק מאמא,מאבא ומאחותי.
אבא שלי חזר הביתה רק בבוקר של הראשון לינואר,כך שיצא שהוא הגיע מוקדם בבוקר ואמא שלי המתינה לו,ובסופו של דבר אמא שלי הלכה לישון רק בתשע בבוקר,אחרי שהיא לא ישנה בערך 30 שעות,היא הלכה לישון וקמה בשתיים עשרה בצהריים,ריחמתי עליה מאוד.מאוחר יותר בערב,אחרי שאבי נמנם אחרי לילה חסר שינה ,הוא חזר להשגיח על סבי בבית החולים.
אעדכן אתכם עוד בקרוב.
שתהיה לכם שנה מוצלחת.
;){kind=link}