הימים המעצבנים האלה,שאני בסופו של יום כל כך עייפה שפשוט מתחשק לי לצנוח למיטה איך שאני בשמונה בערב,אבל אני לא מצליחה להירדם.
הימים האלה שהמורות משגעות אותי למרות שאני כל כך אדישה כלפיהן.
הימים האלה שאני קמה בבוקר בידיעה שאני שוב צריכה לשרוף את זמני שסוף סוף התפנה קצת במתמטיקה.
הימים האלה שאני מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי"זה יעבור,את יכולה!"
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח!
ערב חמים אחד,חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בבית הספר ובסטודיו .שעות של עבודה קשה לפני מופע.
נכנסתי הביתה בצעדים כבדים וזרקתי את התיק ליד הדלת .אמי אמרה לי לקחת אותו לחדר אבל התעלמתי.
הלכתי למקלחת,פשטתי מעליי את הבגדים המסריחים מזיעה שלי ונכנסתי למקלחת.
אין כמו מקלחת אחרי יום כזה.
אני הולכת לחדרי ונועלת את הדלת. השקט חודר לי עמוק לאוזניים ומכאיב לי.
כל כך שקט.
שקט מדי.
אבל אני שמחתי,אני יכולה ליהנות משנת לילה טובה,כמו שאני חולמת כבר המון זמן.
אבל כמובן שמוחי בוגד בי ומתנתק ממני.
אני לא כאן.
מחשבות מציפות אותי,כל מיני מחשבות.
נוסטלגיות,כואבות,מצחיקות,עמוקות,שטחיות...
מה לא.
"וואו ,לא כתבתי הרבה זמן" אמרתי לעצמי.
קמתי מהמיטה הרכה והנעימה שלי כדי לכתוב.
לכנסתי לבלוג,כתבתי כותרת לפוסט.
"עניין של תקופה "
אבל לא הצלחתי לכתוב דבר.
רציתי,אבל לא הצלחתי.
האצבעות שלי קפאו מעל המקלדת. הרגשתי תקועה.
בהיתי במסך המחשב וניסיתי לצאת מהמצב המטומטם שהגעתי אליו.
הילדה שכותבת תמיד,בכל הזדמנות נתונה,שעפה על עצמה בעת הכתיבה קפואה במקום.
זה מחסום כתיבה.
או שזה לא.
חזרתי למיטה שכבר הספיקה להתקרר ביום החם הזה,למרבה הפתעתי.
לא ידעתי איך להגיב .לא ידעתי מה קרה לי.
פשוט שכבתי על המיטה ריקה מכל רגש ובהיתי בתקרה.
נרדמתי תוך כמה שניות.
עברו כבר שבועיים ואפילו לא ניסיתי לכתוב שוב. לא חזרתי לנסות אפילו.
הרגשתי שאני לא יכולה,שזה לא הזמן הנכון.
עברו עוד כמה ימים,אני לא בדיוק זוכרת אבל עדיין הרגשתי שאני לא מוכנה לחזור לכתוב.
אלו ימים מעייפים,משעממים ומתישים.
אני חייבת לשתף,רוצה להוציא הכל החוצה,אבל לא מצליחה.
כפסל מול המחשב.
וזה כבר כמעט חודשיים ככה.
שאני לא יודעת למה זה קרה.
אבל החלטתי לחזור ולנסות,למרות שאני יודעת שאין בכך שום הצלחה.
אני מותשת מכלום.
אני עייפה.
אני משועממת.
אני לא מצליחה לשבור את השגרה.
אני רוצה להתפוצץ,שהכל ירעד .
שכולם יראו.
אבל אני תקועה
הימים המעצבנים האלה,שאני בסופו של יום כל כך עייפה שפשוט מתחשק לי לצנוח למיטה איך שאני בשמונה בערב,אבל אני לא מצליחה להירדם.
הימים האלה שהמורות משגעות אותי למרות שאני כל כך אדישה כלפיהן.
הימים האלה שאני קמה בבוקר בידיעה שאני שוב צריכה לשרוף את זמני שסוף סוף התפנה קצת במתמטיקה.
הימים האלה שאני מתעוררת בבוקר ואומרת לעצמי"זה יעבור,את יכולה!"
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח.
אני חייבת להצליח!
ערב חמים אחד,חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בבית הספר ובסטודיו .שעות של עבודה קשה לפני מופע.
נכנסתי הביתה בצעדים כבדים וזרקתי את התיק ליד הדלת .אמי אמרה לי לקחת אותו לחדר אבל התעלמתי.
הלכתי למקלחת,פשטתי מעליי את הבגדים המסריחים מזיעה שלי ונכנסתי למקלחת.
אין כמו מקלחת אחרי יום כזה.
אני הולכת לחדרי ונועלת את הדלת. השקט חודר לי עמוק לאוזניים ומכאיב לי.
כל כך שקט.
שקט מדי.
אבל אני שמחתי,אני יכולה ליהנות משנת לילה טובה,כמו שאני חולמת כבר המון זמן.
אבל כמובן שמוחי בוגד בי ומתנתק ממני.
אני לא כאן.
מחשבות מציפות אותי,כל מיני מחשבות.
נוסטלגיות,כואבות,מצחיקות,עמוקות,שטחיות...
מה לא.
"וואו ,לא כתבתי הרבה זמן" אמרתי לעצמי.
קמתי מהמיטה הרכה והנעימה שלי כדי לכתוב.
לכנסתי לבלוג,כתבתי כותרת לפוסט.
"עניין של תקופה "
אבל לא הצלחתי לכתוב דבר.
רציתי,אבל לא הצלחתי.
האצבעות שלי קפאו מעל המקלדת. הרגשתי תקועה.
בהיתי במסך המחשב וניסיתי לצאת מהמצב המטומטם שהגעתי אליו.
הילדה שכותבת תמיד,בכל הזדמנות נתונה,שעפה על עצמה בעת הכתיבה קפואה במקום.
זה מחסום כתיבה.
או שזה לא.
חזרתי למיטה שכבר הספיקה להתקרר ביום החם הזה,למרבה הפתעתי.
לא ידעתי איך להגיב .לא ידעתי מה קרה לי.
פשוט שכבתי על המיטה ריקה מכל רגש ובהיתי בתקרה.
נרדמתי תוך כמה שניות.
עברו כבר שבועיים ואפילו לא ניסיתי לכתוב שוב. לא חזרתי לנסות אפילו.
הרגשתי שאני לא יכולה,שזה לא הזמן הנכון.
עברו עוד כמה ימים,אני לא בדיוק זוכרת אבל עדיין הרגשתי שאני לא מוכנה לחזור לכתוב.
אלו ימים מעייפים,משעממים ומתישים.
אני חייבת לשתף,רוצה להוציא הכל החוצה,אבל לא מצליחה.
כפסל מול המחשב.
וזה כבר כמעט חודשיים ככה.
שאני לא יודעת למה זה קרה.
אבל החלטתי לחזור ולנסות,למרות שאני יודעת שאין בכך שום הצלחה.
אני מותשת מכלום.
אני עייפה.
אני משועממת.
אני לא מצליחה לשבור את השגרה.
אני רוצה להתפוצץ,שהכל ירעד .
שכולם יראו.
אבל אני תקועה