אבל הנסיבות הן לא נחמדות בכלל,אני חולה.
קמתי לפני כמה דקות וישר החלטתי להיכנס לבלוג ולפרוק קצת.
עוד יום חורפי שאני כל כך שונאת.
עוד בוקר קר וקשה.
עוד פעם אותה דרך לבית הספר.
עוד פעם אותו מסדרון מאובק וצפוף.
עוד פעם אותה כיתה רעשנית ומורה גרועה.
עוד פעם.
עוד פעם.
עוד פעם.
מי שלא הבין עדיין,אני שונאת את השיגרה.אפילו אין מילה שיכולה להסביר את השנאה שלי.
אני חייבת פלפל בחיים,חייבת לחדש ולהתרגש אבל זה לא קורה.
אני מנסה למצוא את השקט שלי,את הפינה הרגועה שלי,אבל כל מה שאני מוצאת זה
רעש.
עצבים.
סערה אחת ענקית.
למה זה קורה לי.
אני מענה את עצמי?
אני נהנת לסבול?
לא.
ממש לא.
אז למה לעזאזל זה קורה?
למה אני לא מצליחה למצוא קצת שקט?
קצת זמן לעצמי?
משהו מעניין בחיים האלה?
זה כמו הים שמתנפץ על הסלעים,לאט לאט בהדרגתיות,אך בסוף הסלע מתפרק.
וכך אני.
למה?
אני לא יודעת.
אבל אני מנסה,תאמינו לי שאני מנסה.
אני לא מצליחה למצוא את עצמי.
אני כבר לא נהנית לעשות דברים שאני אוהבת.
כל התשוקות שלי נעלמו.
אין לי יותר אהבה לציור,לספרים,לסרטים טובים.
אני רבה עם כל החברים שלי,כי כבר אין לי פאקינג כח.
אין לי סבלנות.
נדמה לי כבר שכל הדברים שהופכים אותנו לאנושיים הולכים ונעלמים אצלי.
אין לי כבר טיפת אהבה לאף אחד.
נמאס לי מהתלונות של כולם ואני בעצמי לא מפסיקה להתלונן,אך המקרה שלי שונה.
זה לא "לא נוח לי לשבת","משעמם לי" או "המורה הזאת חיה בסרט,אין לי כח אליה"
זה לא ככה!
ואף אחד לא מבין אותי,לא מתעניין.
רק תקוע בתחת של עצמו.
לא ביקשתי שתהיה הפסיכולוג שלי,ביקשתי שרק שרק תשאל אם אני בסדר.
אתם אמורים להיות חברים שלי,לא?
למה אני צריכה לקבל יחס מחורבן שכזה?
כשאני מתעניינת בכולם?
אפילו באנשים שלא דיברתי איתם אף פעם?
אני תמיד עוזרת אם יש צורך.
אפילו כשאני בוכה ואני יושבת לבד בהפסקה,אף אחד אפילו לא מסתכל לכיווני.
אני צריכה להתחנן לעזרה?אני תמיד צריכה להיות זאת שפונה לעזרה,ושאף אחד לא יתעניין?
אני לא חושבת.
חשבתי שיש לי חברים אמיתיים ואני טעיתי,טעיתי בגדול.
והלימודים..
כבר התייאשתי.
אני משננת את החומר כמו רובוט.
ריקה מרגש.
רק מיואשת.






























